תסמונת סנפיליפו [SanFilippo] הינה מחלת אגירה של מוקופוליסכרידים [סוכרים מורכבים] המוכרת גם בשם MPS III (Mucopolysaccharidosis type III). שמה של המחלה נגזר משמו של דר' סילבסטר סנפיליפו שתיאר את המחלה בשנת 1963. הילדים עם MPS III מראים עיכוב התפתחותי המלווה לרוב בבעיות גופניות. עד כה אין מרפא לחולים במחלה, אך קיימות דרכים לעזור להם להתמודד עם האתגרים העומדים בפניהם ובמיוחד לתת להם איכות חיים טובה יותר. מדענים שחוקרים את MPS III ממשיכים לחפש דרכים טובות ויעילות יותר לטיפול במחלה, ואנו תקווה שבעתיד אפשרויות טיפוליות יהיו זמינות לחולים.

מוקופוליסכרידים הם שרשראות ארוכות ומורכבות של מולקולות סוכר המשמשות לבניית עצמות, סחוס, עור, גידים ורקמות רבות אחרות בגוף. הם מרכיבים חלק ממבנה הגוף אך גם נותנים לו חלק מהתכונות שמאפשרות לו לפעול. למשל- הנוזל החלקלק והצמיג ש"משמן" את המפרקים שלנו מכיל מוקופוליסכרידים. הסחוס הגמיש והאלסטי במפרקים הוא דוגמא נוספת. כל הרקמות מכילות את החומר הזה כמרכיב במבנה התקין שלהן.

המילה המודרנית יותר למוקופוליסכרידים היא גליקוזאמינוגליקנים (glycosaminoglycans)או בקיצור GAG, שמשמעותה פולימר (שרשרת ארוכה) של סוכר חמצי. יחד עם אמינו-סוכר, אלה שרשראות סוכר ארוכות שחוזרות על עצמן ונמצאות בחומרים אלה. שרשראות סוכר אלה הן סב-מיקרוסקופיות ולא ניתן לראותן בעין, אך ניתן לבחון אותן תוך שימוש במכשירים מדעיים מיוחדים ושיטות מעבדה אנליטיות.

בכדי להבין איך GAG מצטברים וגורמים ל- MPS III חשוב להבין שמהלך חיים תקין יש תהליך מתמשך של בניית מוקופוליסכרידים חדשים ושבירת הישנים- תהליך של מחזור. תהליך מתמשך זה דרוש על מנת לשמור על בריאות הגוף. תהליך השבירה והמחזור דורש סדרה של כלים ביוכימיים שנקראים אנזימים. בכדי לפרק GAG מצויה סדרת אנזימים, או כלים, הפועלים ברצף אחד אחרי השני. שרשרת ה- GAG מתפרקת על ידי הסרת מולקולות הסוכר אחת אחרי השנייה, מאחד מקצוות השרשרת. לכל אנזים בתהליך מטרה מיוחדת בגוף, והוא עושה פעולה מאוד מיוחדת, בדיוק כפי שמברג פועל על ברגים בעוד פטיש על מסמרים. פרטים החולים  ב-MPS III חסרים אחד מארבעה אנזימים ספציפיים החיוניים בפירוק אחד מה- GAG שנקרא heparan sulfate. ה- heparan sulfate שאינו מפורק לחלוטין נשמר בתאי הגוף ומתחיל להצטבר באופן שגורם נזק פרוגרסיבי. ה- GAG עצמו אינו רעיל אך כמותו והשפעת אגירתו בגוף מובילים לבעיות פיזיות רבות. תינוקות בדרך כלל לא מראים סימנים של המחלה, אך ככל שיותר GAG נאגר במשך החיים התסמינים מתחילים להופיע- לרוב סביב גילאי 2 עד  6 שנים. מאכלים עם סוכר  אחרים לא משפיעים על קצב הצטברות ה GAG.

ארבעה חסרים באנזימים שונים נמצאו כגורמים לתסמונת סנפיליפו. המחלות מתוארות כסוגים A, B, C ו- D. שמות האנזימים החסרים:

MPS -A : heparan N-sulfatase

MPS -B : alpha-N-acetylglucosaminidase

MPS -C : acetyl-CoA:alpha-glucosaminide acetyltransferase

MPS -D : N-acetylglucosamine-6-sulfatase

כמעט ואין הבדלים קליניים בין ארבעת סוגי המחלה השונים כיוון שבכל הסוגים מצטבר אותו heparan sulfatase. כל ארבעת האנזימים החסרים אצל החולים מעורבים רק בפירוק heparan sulfatase  שמצטבר בעיקר במערכת העצבים המרכזית.

לרוב מצטטים מחקר הולנדי שהראה ששכיחות המחלה היא 1 ל- 24,000 לידות. מחקרים עדכניים יותר מהולנד ואוסטרליה הראו שהשיעור הנ"ל גבוה מדי וששכיחות תסמונת סנפיליפו (על כל ארבעת הסוגים) קרובה יותר ל- 1 ל- 70,000 לידות. סוג A הוא הנפוץ ביותר בצפון מערב אירופה, סוג B מצוי בצפון מזרח אירופה וסוגים C ו- D נדירים בכל העולם.

רוב האנשים כשחושבים על מחלה גנטית, חושבים על בעיה בריאותית העוברת במשפחה. בעוד מחלות גנטיות רבות עוברות מדור לדור באופן מובהק, ישנן מחלות גנטיות "רצסיביות" המופיעות רק כאשר שני הגנים בפרט החולה בעלי מוטציה [שגיאה ברצף הגן המקודד לאנזים]. MPS III היא מחלה מורשת באופן רצסיבי. ברוב המשפחות שלהן ילד חולה ב- MPS III אין היסטוריה משפחתית קודמת של המחלה.

להבנת הנושא טוב יותר, חשוב להבין חלק מיסודות הגנטיקה. לכל בני האדם שני סטים של גנים- אחד מכל הורה. לכן בכל פרט מחצית מהגנים התקבלו מאימו והמחצית השנייה מאביו. ביחד יש לפרט 100% מהגנים הדרושים למחיה.

גן היינו אזור מיוחד בDNA של הפרט אשר מקודד לחלבון נחוץ לתפקוד תקין של הפרט. במחלת  MPSIII  החלבון המדובר הינו אנזים .

חשוב לציין שאדם בעל כ- 30,000 גנים בערך,  הגנים מצויים בכרומוזומים  שהם ה"חבילות" המכילות את החומר הגנטי. כרומוזומים יש 46 וכל פרט מקבל 23 מכל הורה . הגנים שלנו מורכביםבחומר הגנטי DNA. האנזימים מקודדים על ידי הגנים

עבור רוב האנזימים, גם אם רק אחד משני הגנים פועל בפועל, רמת האנזים המגיעה ל- 50% ממספיקה לשמירה על מצב תקין ובריאות הפרט. אם שני הגנים המקודדים לאנזים, הן מהאם והן מהאב, לא פועלים כראוי, לפרט יהיה חוסר מוחלט באנזים ואז הוא יסבול מהמחלה.

מחלה מתרחשת רק כאשר שני הגנים- מהאם ומהאב, לא פועלים נכון. כלומר- המחלה "נסתרת" אצל הנשא בעל גן אחד תקין והשני בעל מוטציה, כאשר הפרט יורש שני גנים עבור אותו אנזים אשר אינם פעילים.

כיוון שלכל אחד מההורים של ילד חולה ב MPSIII יש גם גן פעיל יש סיכוי של 4\3 בכל הריון שייוולד ילד שלו לפחות גן תקין אחד ולכן הוא יהיה בריא. יש גם סיכוי של 1/4 בכל הריון שהעובר ירש את הגן עם המוטציה משני ההורים ואז יחלה במחלה.

לכל אח או אחות בריאים של ילד חולה ב- MPS III יש סיכוי של 2/3 להיות נשא של המחלה. באופן כללי.

לאחים ואחיות הבריאים של בני הזוג אשר נולד להם ילד חולה סיכוי של 50% להיות נשאים בריאים של התכונה הגנטית. מומלץ שיפנו לייעוץ גנטי לצורך מתן הסבר ובדיקה.

 המידע מיועד כהקדמה בנוגע לטבע המחלה וכן לעזור למשפחות להבין יותר על מה קורה לחולי  MPSIII ומה הם יכולים לעשות כדי להתמודד איתה.

את המילה mucopolysaccharide ניתן לשבור לחלקים בניסיון להבינה:

כאשר "muco" מתייחס למרקם הסמיך של המולקולה."poly" משמעותו הרבה.

ו"saccharide" הוא מונח כללי למולקולת סוכר (כמו בשם הממתיק סכרין).

על כל משפחות החולים לברר יותר מידע מהרופא הגנטיקאי שלהם אם יש להם שאלות בנוגע לסיכון להישנות המחלה במשפחתם או שאלות אחרות בנוגע להורשה של תסמונות Mps.

אם הינך הורה לילד החולה ב-  MPS III, ניתן לבצע בדיקות במהלך ההריונות הבאים על מנת לאבחן האם גם העובר חולה בתסמונת. לשם כך הכרחי לדעת את סוג התסמונת בה חולה ילדך ( סנפיליפו מסוג A,B,C או D). חשוב להתייעץ עם הרופא המטפל והגנטיקאי מוקדם ככל האפשר במהלך ההריון, באם ברצונך לבדוק את העובר.

ניתן למדוד את רמת פעילות האנזים בתאי העובר ו\או לבדוק את נוכחות המוטציה בגן המוטנטי בDNA של העובר. חשוב לפנות ליעוץ גנטי כדי לתכנן את הבדיקות במועד.

תסמונת סנפיליפו משפיעה על כל ילד באופן שונה, וקצב התקדמות המחלה יכול להיות מהיר יותר בחלק מהחולים בהשוואה לילדים חולים אחרים. תינוקות בדרך כלל לא מראים אף סימן של המחלה, ומתפתחים באופן נורמלי. הסימפטומים ראשונים מופיעים בדר"כ בין הגילאים שנתיים עד שש, והשינוי בהתחלה הינו לרוב מאד הדרגתי ואיטי.

המחלה מתפתחת בשלושה שלבים: השלב הראשון, המתרחש לרוב בתקופת הילדות, עד גיל 6, בשלב זה ההורים מתחילים לשים לב לשינויים החלים בילדם, בעיכוב החל בהתפתחותם בהשוואה לילדים אחרים בני אותו הגיל ולעיתים אף יכולים לחוש כי הסביבה מאשימה אותם בפעילות היתר ובקשיי ההתנהגות של ילדם.

 קביעת הדיאגנוזה מתרחשת לרוב מאד מאוחר, מאחר וחלק מהילדים לא נראים שונה מילדים אחרים, והסימפטומים אותם הם מבטאים הם לא ספציפיים, עם הוכחות מועטות לכך שמדובר במחלת אגירה. על הרופא להיות בעל יכולת אבחנה חדה מאד על מנת לחשוד בכך שמשהו לא תקין מתרחש ולשלוח את הילד לבדיקות דם ושתן על מנת לאבחן את סיבת הקשיים.

השלב השני של המחלה מאופיין בהיפראקטיביות, חוסר מנוחה, ולרוב בעיות התנהגות. חלק מהילדים לא ישנים הרבה במהלך הלילה, מאד פעילים וחסרי שקט. למרבה הצער, יכולות ההבנה והשפה תאבדנה בהדרגה. ילדים שלמדו לשלוט על צרכיהם יאבדו בהדרגה יכולת זו, בעוד חלק מן הילדים לא לומדים לשלוט על צרכיהם מלכתחילה.

בשלב מאוחר יותר של המחלה, הילדים החולים בתסמונת סנפיליפו מתחילים להאט את התפתחותם. הם נעשים פחות יציבים, ונוטים ליפול לעיתים תכופות  תוך כדי הליכה או ריצה, כאשר בסופו של דבר הם לא יוכלו ללכת כלל. חיי המשפחה בשלב זה יהיו יותר רגועים ושקטים אך להורים יהיה הצורך להתמודד עם הקושי הפיזי בהתמודדות עם ילד נכה או נער מתבגר עם עיכוב התפתחותי חמור.